מאת: אברהם פכטר - עו"ד
עוד בטרם ספרו את קולות החיילים, כבר החליטו כמה מתוסכלים, מבוישים, מעוררי חמלה ומרירות למרר את חיו של ביבי, כמי שאחראי לכישלון הליכוד. אישים כמו סילבן שלום ולימור לבנת - שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - ללא לשכות, עוזרים נהגים ומלחכי פנכה - שלא תרמו למאבק הבחירות - ואולי טוב שכך, התעוררו לפתע ליום חדש עם 12 מנדטים בלבד וכאב ראש גדול. סילבן שלום הבין לפתע שאפשר להסתדר בלעדיו גם במשרד האוצר וגם במשרד החוץ, וגב' לימור לבנת הבינה שאפילו המנכ"לית שלה, שחתכה לקדימה, הצליחה יחסית טוב ממנה.
מעניין אם מישהו מהמקורבים לסילבן וללבנת תהו או חישבו כמה מנדטים היתה מקבלת מפלגת הליכוד בראשותם.
להערכתי בין 6-5 מנדטים לכל היותר. ההתקפה הפרועה של שני אישים אלה בלתי הגיונית, בלתי רציונאלית וניזונה מאלמנטים של אגו פגוע, נקמנות אישית, תסכול אישי וחוסר הערכה לגבי אישיותם ויכולתם להיות ראשי מפלגה.
גם סילבן וגם לבנת אינם בנויים מחומרים שיכולים להוביל מפלגות ואנשים. אין להם כריזמה, אישיות כובשת או מגנטית להצלחה ובוודאי חסרים אלמנטים של מנהיגות.
אין מחלוקת על האינטליגנציה הגבוהה של סילבן, על כישוריו השכליים והאקדמאיים, אך מכאן ועד להחזיר לליכוד את העטרה ליושנה, ולהפכה למפלגה מובילה כמו פעם הדרך ארוכה - והוא אינו האיש המתאים.
צא ולמד. הליכוד קיבל 12 מנדטים, קדימה קיבלה 29 ביחד 41 מנדטים, שהם המנדטים שהליכוד בטרם הפילוג היה מקבל בפועל. ואם שרון היה עומד בראש הליכוד או קדימה התוצאה יכלה להיות ניצחון בסדר גודל של 45 מנדטים.
מסקנה: הליכוד קיים אבל הוא נמצא בקדימה. הכישלון של הליכוד אינו נעוץ בנתניהו, באישיותו או בכך שאינו אהוד במיוחד בציבור. לפלא הדבר - עד כמה התקשורת יכולה להמאיס אישיות ציבורית, להשמיץ, להקניט, להרעיל את האווירה והדבר מחלחל ומבעבע לאיטו לתת מודע הציבורי - מבלי לתת לו הזדמנות להוכיח את ההיפך, למרות הצלחות וקבלות ציבוריות מוכחות.
כישלון הליכוד, נעוץ במורדים, שמיררו את חיו של שרון, שלא הבינו שהזמן והמקום השתנו, התנאים הפוליטיים האזוריים, והלחץ הבינלאומי של ארה"ב ומדינות אירופה דורשים שינוי ומהלכים אמיצים ולא קיפאון.
כאשר נמאס ונשבר לשרון, הוא התנתק מהם, הקים את קדימה, התנתק מעזה ואילולי שקע בתרדמה, היה זוכה בניצחון גדול.
בניתוח הכישלון של הפילוג וההפסד בבחירות, יש גם חלק לא מבוטל לנתניהו ותומכיו, שזיגזגו בנושא ההתנתקות, ניסו לבצע "הפיכה שקטה" מול שרון בכנסת ונכשלו כישלון חריף ויצאו בבושת פנים. בין הפנים האלה היתה גם לימור לבנת.
סילבן שלום משך כל התקופה הסוערת הזו לא התבלט, לא תפס מנהיגות וכדרכו בפוליטיקה התנדנד, התלבט, לא השמיע את קולו ברמה הנדרשת והתעורר מאוחר מדי.
הנחמה הגדולה של הבחירות האחרונות היא בכך שרוב "המורדים" הקשים מצאו עצמם מחוץ לכנסת ואילו קומץ "מורדים" לייט - בפנים ובראש הרשימה דוגמת, ח"כ סער וארדן.
יש להדגיש, נתניהו נבחר לראשות הליכוד לפני הבחירות, ברוב גדול של ציבור מתפקדי הליכוד, תוך הבטחה מפורשת שיישאר בליכוד גם אחרי. מי שדאג "לסנדל" אותו - הוא סילבן שלום, שמתוך קומבינה ומניפולציה פנימית שריין את עצמו כמס' 2, ועכשיו רוצה "לקפד את ראשו" של המנהיג, משהו שמצביע גם על האופי שלו.
אסור לשכוח - נתניהו על כל יתרונותיו ומגבלותיו, היה לדעת רוב המומחים הכלכליים והפרשנים בארץ ובחו"ל, שר האוצר מוצלח, שייצב את הכלכלה והביא אותה לצמיחה. על כך העידו גם מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט שהחליף אותו בתפקיד, גם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר רק לאחרונה, וגם הצמרת של הבנק הפדראלי בארה"ב ובאירופה.
נכון, ששיקום הכלכלה האגרסיבי שבא גם אחרי התקופה הקצרה בה סילבן שלום היה שר אוצר, שלא תרם מאומה להידרדרות וייצוב המשק, נאלץ נתניהו לבצע מהלכים קשים ומסובכים שגרמו ליותר עניים. נכון, שעניים אלה לא שכחו ולא סלחו לו בבחירות, אבל אובייקטיבית אם לא הצעדים הדרסטיים של ביבי היו לא רק מליון עניים, אלא אולי 6-5 מיליון עניים אחרי שהכלכלה היתה קורסת לגמרי.
עכשיו - לאחר השיקום וההתאוששות ניתן לתקן את העוולות למיעוטי היכולת, , לגמלאים, חד הוריות, קשישים וסל התרופות.
כלומר: ההתאוששות של המשק היא גם התאוששות המפלגות החברתיות, שעכשיו כולם קופצים על העגלה המשוקמת והמשופרת. הליכוד זקוק לשיקום, להחזרת האמון והחברים. סילבן את לבנת לא מסוגלים לעשות זאת. תכנית סילבן לשיקום הליכוד בת 10 הנקודות היא למעשה תכנית הצטרפות לקדימה, וזכייה בכסא ממשלתי, אותו הוא חסר ומבכה.
אז אם בכוונתו להוביל להצטרפות, בשביל מה צריך למעשה את הליכוד כשיש לנו את קדימה כבר מוכנה ובשלה.
הליכוד צריך להישאר עצמאי לטוב ולרע, זה טוב למפלגה ולמדינה הזקוקה לאופוזיציה רעיונית ואסור לתת למנהיגים מתוסכלים וממורמרים להרוס אותו: נקווה שצמרת הליכוד, כמו מיקי איתן, שטיניץ, סער וחבריו לא יתנו יד למהלך הדחה מסוכן.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
